קלאסיקות של הקולנוע הישראלי: הסרטים שכל משפחה צריכה לראות יחד לפחות פעם אחת

יש ציטוטים שכל ישראלי מכיר, גם אם מעולם לא ראה את הסרט שממנו הם לקוחים. משפטים מגבעת חלפון אינה עונה או מהשוטר אזולאי נכנסו לשפה היומיומית, ומעבירים מדור לדור קוד תרבותי משותף. הקולנוע הישראלי הקלאסי הוא הרבה יותר מבידור: הוא תיעוד של התקופות, של החלומות ושל המתחים שליוו את החברה הישראלית בשנותיה הראשונות. במאמר הזה נצא למסע אל כמה מהסרטים הקלאסיים החשובים, ונסביר למה כדאי לצפות בהם יחד, הורים וילדים, דווקא היום.

סאלח שבתי: הקומדיה שתיעדה את המעברות

סאלח שבתי של אפרים קישון, שיצא בשנות השישים, הוא אחד הסרטים המזוהים ביותר עם הקולנוע הישראלי. חיים טופול גילם בו עולה חדש שמגיע עם משפחתו המרובה למעברה, ומנסה לשרוד את הבירוקרטיה, את הפוליטיקאים ואת הקיבוצניקים. הסרט זכה להכרה בינלאומית, כולל מועמדות לפרס האוסקר, והפך לאבן דרך.

היום, הסרט מעורר גם דיון ביקורתי. רבים רואים בו הצגה סטריאוטיפית של עולים מארצות המזרח, ואחרים מדגישים שהוא דווקא לועג לממסד ולשיטה. בדיוק משום כך הוא מצוין לצפייה משותפת עם ילדים גדולים ומתבגרים: הוא פותח שיחה על העלייה ההמונית, על המעברות ועל האופן שבו החברה הישראלית התייחסה לעולים, נושאים שרבות מהמשפחות בישראל מחוברות אליהם באופן אישי.

השוטר אזולאי וקומדיות הבורקס

בשנות השישים והשבעים פרח בישראל ז׳אנר שזכה לכינוי סרטי בורקס: קומדיות ומלודרמות עממיות, שעסקו לעיתים קרובות במתחים בין עדות, בפערים חברתיים ובחיי השכונה. במשך שנים רבים התייחסו אליהם בזלזול, אבל עם הזמן הם זכו להערכה מחודשת כחלק חשוב מהתרבות הישראלית.

השוטר אזולאי, גם הוא של אפרים קישון, נחשב לאחד הטובים מבין הסרטים של התקופה. שייקה אופיר גילם בו שוטר טוב לב ותמים ביפו, שאינו מצליח להתאים את עצמו לעולם הקשוח סביבו. הסרט משלב הומור עם עצב ורגישות, והוא מתאים מאוד לצפייה משפחתית. סרטים נוספים מהז׳אנר, כמו קזבלן, מציעים מוזיקה, צבע ותמונה של ישראל שכבר אינה קיימת.

גבעת חלפון אינה עונה: הקאלט הצבאי

אם יש סרט ישראלי אחד שאפשר לצטט ממנו כמעט כל משפט, זה גבעת חלפון אינה עונה, בכיכובה של להקת הגשש החיוור. הסרט, שיצא בשנות השבעים, מספר על קבוצת מילואימניקים שנשלחת למוצב בסיני, ומלא בדמויות בלתי נשכחות, בסצנות מופרכות ובהומור ישראלי טהור.

מעבר לצחוק, הסרט מציג משהו מהרוח של תקופה, את היחס הישראלי לשירות המילואים, את החברויות ואת הביורוקרטיה הצבאית. לילדים שגדלים היום, צפייה בו היא דרך להבין מאיפה הגיעו ביטויים שהם שומעים מההורים ומהסבים. ולהורים, זו הזדמנות לחזור לסרט שצחקו ממנו בילדותם ולגלות שהוא עדיין מצחיק.

אסקימו לימון ושנות החמישים

בסוף שנות השבעים יצא אסקימו לימון של בועז דוידזון, סרט נעורים שמתרחש בתל אביב של סוף שנות החמישים, עם פסקול של להיטי רוקנרול אמריקאיים. הסרט הפך להצלחה גדולה, הוליד סדרה ארוכה של סרטי המשך ואף זכה לגרסה אמריקאית. הוא נחשב לאחד הסרטים המזוהים ביותר עם הקולנוע המסחרי הישראלי.

חשוב לציין שהסרטים בסדרה עוסקים במיניות ובנושאים בוגרים, ולכן אינם מתאימים לילדים צעירים. עם מתבגרים, לעומת זאת, הם יכולים לפתוח שיחה על נעורים, על חברות ועל אופן הייצוג של מערכות יחסים בקולנוע של פעם לעומת היום. כדאי שההורים יצפו בסרט קודם ויחליטו אם הוא מתאים למשפחה שלהם.

איך הופכים צפייה לחוויה משפחתית

צפייה בקלאסיקות עם הילדים יכולה להיות מאתגרת: הקצב איטי יותר, איכות התמונה פחות מלוטשת וההומור שייך לעולם אחר. כדי שהחוויה תצליח, כדאי להכין את הילדים מראש ולספר להם על התקופה שבה הסרט מתרחש. כמה רעיונות שיעזרו:

• התחילו מהסרטים הקלילים והמצחיקים, ורק אחר כך עברו לסרטים כבדים יותר
• ספרו לילדים זיכרונות אישיים מהפעם הראשונה שראיתם את הסרט
• עצרו מדי פעם כדי להסביר מושגים או מצבים שאינם מוכרים לילדים
• שאלו אחרי הצפייה מה השתנה בישראל מאז ומה נשאר דומה
• הזמינו את הסבים לצפות יחד ולספר איך היו החיים באותה תקופה

צפייה בין דורית כזו יכולה להפוך לאחת החוויות המשמעותיות ביותר, משום שהיא מחברת את הילדים לסיפור המשפחתי והלאומי בדרך חווייתית.

איפה אפשר לצפות

רבים מהסרטים הישראליים הקלאסיים זמינים היום לצפייה בשירותי הסטרימינג, בספריות התוכן של חברות התקשורת ובאתרים של גופי השידור. חלקם עברו שיקום דיגיטלי שמשפר את איכות התמונה והסאונד, ומאפשר ליהנות מהם גם על מסך גדול. בנוסף, הסינמטקים בערים השונות מקרינים מדי פעם סרטים קלאסיים, לעיתים בליווי הרצאה או שיחה עם יוצרים.

ארכיונים לאומיים ומוסדות תרבות פועלים לשמר את המורשת הקולנועית הישראלית, ובזכותם סרטים שכמעט נשכחו חוזרים לחיים. זו הזדמנות מצוינת לגלות גם סרטים פחות מוכרים מאותן שנים, שמציעים הצצה מרתקת לישראל של פעם.

הקולנוע הישראלי כמראה של החברה

כשמסתכלים על הסרטים הקלאסיים ברצף, אפשר לראות בהם מעין יומן של החברה הישראלית. בשנות החמישים והשישים הם עסקו בעלייה, בהתיישבות ובבניית המדינה. בשנות השבעים הופיעו יותר ויותר סרטים שעסקו בשכונות, בפערים ובקולות של מי שהרגישו בשוליים. בהמשך הגיעו סרטים אישיים ופוליטיים יותר, שהעזו לבקר את המיתוסים של הדור הקודם.

ההבנה הזו מוסיפה רובד לצפייה. במקום לראות בסרט ישן רק מוצר מיושן, אפשר לראות בו מסמך היסטורי: מה אנשים לבשו, איך דיברו, מה הצחיק אותם וממה פחדו. זו בדיוק הסיבה שגם סרט שנראה היום פשוט או תמים יכול להיות מרתק.

לסיכום, הסרטים הישראליים הקלאסיים הם אוצר תרבותי שכדאי להעביר לדור הבא. הם מצחיקים, מרגשים ולפעמים גם מעוררים מחלוקת, אבל תמיד מספרים משהו על מי שהיינו ועל מי שאנחנו. ערב צפייה משפחתי באחד מהם יכול להיות הרבה יותר מבילוי: הוא יכול להיות שיעור בהיסטוריה, בשפה ובזהות, עטוף בהרבה צחוק.